אור לישרים על תלמוד ירושלמי סוכה ג׳:י׳

מהדורה: ירושלים : מכון הירושלמי. תלמודה של א"י, תשע"ז

אור לישרים על תלמוד ירושלמי סוכה ג׳:ט׳ » « אור לישרים על תלמוד ירושלמי סוכה ג׳:י״א

1 תלמוד ירושלמי סוכה פתח ↗

משנה: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפּוֹל יִכְפּוֹל לִפְשׁוֹט יִפְשׁוֹט לְבָרֵךְ אַחֲרָיו יְבָרֵךְ. הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. הַלּוֹקֵחַ לוּלָב מֵחֲבֵרוֹ בַּשְּׁבִיעִית נוֹתֵן לוֹ אֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה לְפִי שֶׁאֵין רַשַּׁאי לִיקְחוֹ בַּשְּׁבִיעִית:

2 פסחים פתח ↗

ופְלִיגָא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁל שֶׁבַח נֶאֱמַר סֵפֶר תְּהִלִּים: בְּ״נִיצּוּחַ״, בְּ״נִגּוּן״, בְּ״מַשְׂכִּיל״, בְּ״מִזְמוֹר״, בְּ״שִׁיר״, בְּ״אַשְׁרֵי״, בִּ״תְהִלָּה״, בִּ״תְפִלָּה״, בְּ״הוֹדָאָה״, בְּ״הַלְלוּיָהּ״. גָּדוֹל מִכּוּלָּן ״הַלְלוּיָהּ״, שֶׁכּוֹלֵל שֵׁם וָשֶׁבַח בְּבַת אַחַת.

2 מדרש תהילים פתח ↗

דבר אחר אשרי האיש. מדבר באדם הראשון. אמר אדם הראשון אשרני אם לא עמדתי בדרכיו של נחש ואשרי אם לא ישבתי במושבו של ליצנות. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר אמר הנחש לשון הרע על בוראו. אמר לחוה מפני מה אין אתם אוכלין מן העץ הזה אמרה לו כן צוה לנו הקב"ה שלא לאכול ממנו ושלא ליגע בו ושלא ליקרב אצלו. מה עשה הנחש נטל את חוה דחפה עליו ולא מתה והקב"ה לא צוה אלא שלא לאכול והוסיפה על הדבור אמר לה הנחש מן העץ הזה אכל המקום וברא את העולם ואם אתם אוכלין ממנו אתם יכולים לבראות עולם כמותו שנאמר בראשית ג ה והייתם כאלקים. אלא כל אומן שונא בר אומנותיה. מכאן שהיה לייצן:

3 סוכה פתח ↗

הוּא אוֹמֵר: ״אָנָא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״ וְהֵן אוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״, מִכָּאן שֶׁאִם בָּא לִכְפּוֹל — כּוֹפֵל. הוּא אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַבָּא״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״בְּשֵׁם ה׳״ — מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.

3 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

חֲבֵרַיָיא בְשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר זַבְדָּא. כָּל שֶׁהוּא מִן הַשָּׂפָה וְלִפְנִים מְרַפִּין אוֹתוֹ בַּשַּׂבָּת. הָתִיב רִבִּי זְעִירָא. וְהָתָנֵי. הַחוֹשֵׁשׁ שִׁינָּיו לֹא יְגַמֵּא בָּהֶן חוֹמֶץ. וְלֹא מִן הַשָּׂפָה וְלִפְנִים הוּא. רִבִּי זְעִירָא לֹא אָמַר כֵּן. אֶלָּא רִבִּי זְעוּרָא בְשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר זַבְדָּא. כָּל שֶׁהוּא מִן הֶחָלָל וְלִפְנִים מְרַפִּין אוֹתוֹ. רִבִּי זְעִירָא רִבִּי בָּא בַּר זוּטְרָא רִבִּי חֲנִינָא בְשֵׁם רִבִּי. מַעֲלִין עֶצֶם שֶׁלְּרֹאשׁ בַּשַּׁבָּת. רִבִּי חִיָיה בַּר מָדַיָיה רִבִּי יוֹנָה רִבִּי זְעִירָא רַבָּא בַּר זוּטְרָא רִבִּי חֲנִינָא בְשֵׁם רִבִּי. מַעֲלִין בְּנוֹת אָזְנַיִם בַּשַּׁבָּת. תַּמָּן אָמְרִין בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. עַיִן שֶׁמָּרָדָה מְרַפִּין אוֹתָהּ בַּשַּׂבָּת. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. גַּבּוֹת יָדַיִם וְגַבּוֹת רַגְלַיִם סַכָּנָה. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הָהֵן סִימוּקָא סַכָּנָה. אָמַר רִבִּי אַבּוּן. לוֹקְטִין לוֹ עוֹקֶץ עַקְרָב בַּשַּׁבָּת. רַב אָמַר. הָהֵן חַמְרָא לְבַר מִן עַיְינָא שָׁרֵי. לְגַו מִן עַיְינָה אֲסִיר. שְׁמוּאֵל אָמַר. הָהֵן רוֹק תָּפֵל אָסוּר לִיתֵּן עַל גַּבֵּי הָעַיִן בַּשַּׁבָּת. מִינָּהּ אַתְּ שְׁמַע לַחֲזָזִיתָה. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין אָמְרֵי. הָדָא אוּרְדְּעָנָה סַכָּנָה. רִבִּי חִזְקִיָּה עַכָּיָיה בְּשֵׁם רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין. הָדָא עַכְשְׁמוּנִיתָה סַכָּנָה. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. הָדָא גוּמַרְתָּא סַכָּנָה. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. נוֹתְנִין עָלֶיהָ חָמֵץ בַּפֶּסַח. הָהֵן בְּלָעָה שָׁרֵי מִיפְקָתֵיהּ בְּשׁוּבְתָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָא אָמְרָה כֵן. מַחַט שֶׁל יָד לִיטּוֹל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ. דִּלֹא כֵן. מַה בֵין קוֹץ וּמַה בֵין בָּלַע. וְהָהֵן דְּעַיינָה שְׁאָלוּן לְרִבִּי יִרְמְיָה. אֲמַר לוֹן. הָא רִבִּי בָּא קוּמֵיכוֹן. שְׁאָלוּן לֵיהּ וְשָׁרָא. אֲמַר לוֹן. אוּף אֲנָא שָׁרֵי.

4 תלמוד ירושלמי סוכה פתח ↗

תַּנֵּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. עוֹנֶה הוּא אָדָם אָמֵן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָכַל. אֵינוֹ אוֹמֵר. בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ. אִם לֹא אָכַל. תַּנֵּי. אֵין עוֹנִין אָמֵן יְתוֹמָה וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה. אֵי זוֹ הִיא אָמֵן יְתוֹמָה. אָמַר רִבִּי הוּנָא. הָהֵן דְּחַיָיב לְמִבְרְכָה וְהוּא עֲנִי וְלָא יְדַע מָהוּ. תַּנֵּי. גּוֹי שֶׁבֵּירַךְ אֶת הַשֵּׁם עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. בַּשֵּׁם אֵין עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. אָמַר רִבִּי תַנְחוּמָא. אִם בֵּירַכְךָ גוֹי עֲנֵה אַחֲרָיו אָמֵן. דִּכְתִיב בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים. גּוֹי אֶחָד פָּגַע בְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל וּבֵירְכוֹ. אֲמַר לֵיהּ. כְּבָר מִילָּתָךְ אֲמִירָה. אַחֵר פָּגַע בּוֹ וְקִילְלוֹ. אֲמַר לֵיהּ. כְּבָר מִילָּתָךְ אֲמִירָה. אָמְרוּ לֵיהּ תַּלְמִידוֹי. רִבִּי. הֵיךְ מַה דְאָמְרָת לְדֵין אָמְרָת לְדֵין. אֲמַר לוֹן. וְלָא כֵן כְּתִיב. אוֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ.

5 סוכה פתח ↗

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפּוֹל. תָּנָא: רַבִּי כּוֹפֵל בָּהּ דְּבָרִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא מוֹסִיף בָּהּ דְּבָרִים. מַאי מוֹסִיף? אָמַר אַבָּיֵי: מוֹסִיף לִכְפּוֹל מֵ״אוֹדְךָ״ וּלְמַטָּה.

6 סוכה פתח ↗

לְפִי שֶׁאֵין מוֹסְרִין דְּמֵי פֵּירוֹת שְׁבִיעִית לְעַם הָאָרֶץ. דְּתַנְיָא: אֵין מוֹסְרִין דְּמֵי פֵּירוֹת שְׁבִיעִית לְעַם הָאָרֶץ יוֹתֵר מִמְּזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת. וְאִם מָסַר, יֹאמַר: הֲרֵי מָעוֹת הַלָּלוּ יְהוּ מְחוּלָּלִין עַל פֵּירוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּתוֹךְ בֵּיתִי,

6 תלמוד ירושלמי גיטין פתח ↗

משנה: בַּכֹּל כּוֹתְבִין בַּדְּיוֹ בַּסִּיקְרָא וּבַקּוֹמוֹס וּבַקַּלְקַנְתּוֹם וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם. אֵין כּוֹתְבִין לֹא בַמַּשְׁקִין וְלֹא בְּמֵי פֵירוֹת וְלֹא בְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָימָא. עַל הַכֹּל כּוֹתְבִין עַל הֶעָלֶה שֶׁלַּזַּיִת וְעַל הַקֶּרֶן שֶׁלַּפָּרָה וְנוֹתְנִין לָהּ אֶת הַפָּרָה. וְעַל הַיָּד שֶׁלָּעֶבֶד וְנוֹתְנִין לָהּ אֶת הָעֶבֶד. רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי אוֹמֵר אֵין כּוֹתְבִין לֹא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים אַף לֹא עַל הָאוֹכְלִין. הלכה: בַּכֹּל כּוֹתְבִין כול׳. וְכָתַב לֹא חָקַק. וְכָתַב לֹא מַטִּיף. כָּתַב לֹא הַשּׁוֹפֵךְ. כָּתַב לֹא חוֹקֵק. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אֲפילוּ חוֹקֵק. אָמַר רַב חִסְדָּא. מָאן דְּאָמַר. לֹא חוֹקֵק. בְּפוֹלֵט מְקוֹם הַכְּתָב. כְּגוֹן הָדֵין דֵּינָרָא. מָאן דְּאָמַר. אֲפִילוּ חוֹקֵק. כְּגוֹן הָדֵין פִּינַקְסָא. כָּתַב לֹא הַמַּטִּיף. רִבִּי יוּדָן בַּר שָׁלוֹם וְרִבִּי מַתַּנְיָה. חַד אָמַר. שֶׁלֹּא עִירֵב אֶת הַנְּקוּדוֹת. וְחָרָנָה אָמַר. אֲפִילוּ עִירֵב אֶת הַנְּקוּדוֹת. כָּתַב לֹא הַשּׁוֹפֵךְ. אָמַר רִבִּי חִיָיה בַּר בָּא. אִילֵּין בְּנֵי מַדִּינְחָא עֲרֵימִין סַגִין. וְכַד חַד מִינְהוֹן בָּעֵי מִשְׁלְחָה כְתַב מִסְטֵּירִיֹן לְחַבְרֵיהּ הוּא כְתַב בְּמֵי מֵילִין. וְהַךְ דִּמְקַבֵּל כְּתָבֵיהּ שְׁפִיךְ דְּיוֹ שֶׁאֵין בּוֹ עֲפַץ וְהוּא קוֹלֵט מְקוֹם הַכְּתָב. עָשָׂה כֵן בַּשַּׁבָּת מָהוּ. תַּמָן תַּנִּינָן. כָּתַב עַל גַּבֵּי כְּתָב פָּטוּר. רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמְרֵי תְּרַוֵּיהוּ. וְהוּא שֶׁכָּתַב דְּיוֹ עַל גַּבֵּי דְּיוֹ וְסִיקְרָא עַל גַּבֵּי סִיקְרָא. אֲבָל אִם כָּתַב דְּיוֹ עַל גַּבֵּי סִיקְרָא וְסִיקְרָא עַל גַּבֵּי דְּיוֹ חַיָיב. רִבִּי יִצְחָק בַּר מְשַׁרְשְׁיָא בְשֵׁם רַבָּנִין דְּתַמָּן. חַיָיב שְׁתַּיִם. מִשּׁוּם מוֹחֵק וּמִשּׁוּם כּוֹתֵב. עֵדִים שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לַחֲתוֹם. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר. רוֹשֵׁם לִפְנֵיהֶן בַּדְּיוֹ וְהֵן חוֹתְמִין בַּסִּיקְרָא. בַּסִּיקְרָא וְהֵן חוֹתְמִין בַּדְּיוֹ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן עֲסוּקִין בְּהִילְכוֹת שַׁבָּת אָנוּ מִתִּירִין אֶת אֵשֶׁת אִישׁ. אָלָּא מֵבִיא נְיָיר חָלָק וּמְקַרֵעַ לִפְנֵיהֶן וְחוֹתְמִין. וְלֹא כְתַב יָדוֹ שֶׁלָּרִאשׁוֹן הוּא. אֶלָּא מַרְחִיב לִפְנֵיהֶן אֶת הַקֶּרַע. רִבִּי מָנָא בָעֵי. וְלָמָּה לִינָן אָמְרִין. רוֹשֵׁם לִפְנֵיהֶן בַּמַּיִם. אִם בָּא וְעִירֵר עֱרָרוֹ קַיָים. הִקּוֹרֵעַ עַל הָעוֹר כְּתַבְנִית כְּתָב כָּשֵׁר. הָרוֹשֵׁם עַל הָעוֹר כְּתַבְנִית כְּתָב פָּסוּל. הֲרֵי זֶה גִיטֵּיךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְנֵהוּ לִי. פָּסוּל. עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי. כָּשֵׁר. וְלֹא דָא הִיא קַדְמִיָיתָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. לִכְשֶׁתַּדִּינִי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. לִכְשֶׁתִּזְכֶּה בוֹ וּבְמִצְוָותוֹ תַּחֲזִירֵהוּ לִי. כְּהָדָא תֻּרוּנְגָּא הֲווֹן מְצַפְצְפִין תַּמָּן. וַהֲוָה רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב יְהַב תֻּרֻנְגָּא מַתָּנָה לִבְרֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ. לִכְשֶׁתִזְכֶּה בוֹ וּבְמִצְוָותוֹ תַּחֲזִירֵהוּ לִי. רִבִּי יִרְמְיָה בָּעֵי. כְּתָבוֹ עַל כּוֹס שֶלְּזָהָב וְאָמַר לָהּ. מְקוֹם הַכְּתָב שֵׁלִּיךְ וּבֵין הַשִּׁיטִּים שֶׁלִּי. וְיֵשׁ כְּתָב. עוֹר הַנִּקְרַע הֲרֵי כָשֵׁר. נִתְקְרַע הֲרֵי זֶה פָסוּל. בִּשְׁלֹּא נִתְקְרַע כְּקֶרַע בֵּית דִּין. אֲבָל נִקְרַע כְּקֶרַע בֵּית דִּין. אֵי זֶהוּ קֶרַע שֶׁלְּבֵּית דִּין. בֵּין כְּתָב לָעֵדִים. עַל הֶעָלֶה שֶׁלַּזַּיִת. וְלֹא כִמְקוּרָע הוּא. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. תַּנָּא בִּינָה שילוח. אֲפִילוּ כוֹתֵב. אֲנִי פְלוֹנִי מֶגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתִי. כָּשֵׁר. וְאַתְיָיא כֵּיי דָּמַר רִבִּי אִילָא. אִם פִּירֵשׁ פָּסוּל. וְאִם לֹא פִירֵשׁ כָּשֵׁר. עַל הַקֶּרֶן שֶׁלַּפָּרָה. מַתְנִיתָא כְּשֶׁאָמַר לָהּ. הֲרֵי גִיטֵּיךְ. אֲבֵל אִם אָמַר לָהּ. הֲרֵי גִיטֵּיךְ וְהַשְּׁאָר לִכְתוּבָּתֵיךְ. נִתְקַבְּלָה גִיטָּהּ וּכְתוּבָּתָהּ כְּאַחַת. אָמַר לָהּ. הֲרֵי גִיטֵּיךְ וּכְתוּבָּתֵךְ כְּאַחַת. רִבִּי זְעִירָא בָעֵי קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. מָסַר לָהּ בַּמּוֹסִירָה מָהוּ. מִידַּת הַדִּין אַתְּ אָמַר נִקְנֶה הַמֶּקַח. וְהָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵין. אוֹ שַׁנְיָיא הִיא. דִּכְתִיב וְנָתַן בְּיָדָהּ. עַד שֶׁיְּהֵא כּוּלּוֹ בְיָדָהּ. וּמַה טַעֲמָא דְרִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. סֵפֶר. מַה סֵפֶר מְיוּחָד שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִים אַף כָּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִים. מַה סֵפֶר שֶׁאֵינוֹ אוֹכֶל אַף כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ אוֹכֶל. מַה טַעֲמָא דְרַבָּנִין. סֵפֶר. מַה סֵפֶר שֶׁהוּא בְתָלוּשׁ אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בְתָלוּשׁ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי יָדוֹת הָאוֹכְלִין כְּאוֹכְלִין. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. כְּתָבוֹ עַל קֶרֶן צְבִי גְּרָדוֹ וַחֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ כָּשֵׁר. מִפְּנֵי שֶׁגְּרָדוֹ וַאֲחַר כָּךְ חֲתָמוֹ. הָא אִם חֲתָמוֹ וַאֲחַר כָּךְ גְּרָדוֹ לֹא. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רִבִּי מְיָישָָׁא. וְהוּא שֶׁכָּתַב עַל זִכְרוּתוֹ שֶלַּקֶּרֶן. אֲבָל אִם כָּתַב עַל נַרְתֵּיקוֹ כְּפָרוּשׁ הוּא וְכָשֵׁר. רִבִּי יוֹנָה בָּעֵי. אַף לְהֶכְשֵׁר זְרָעִים כֵּן. חָשַׁב שֶׁיֵּרְדוּ עַל הַבְּהֵמָה וּמִן הַבְּהֵמָה עַל הָאוֹכְלִים. תַּמָּן אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. סֵפֶר. מַה סֵפֶר מְיוּחָד דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִים אַף כָּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִים. וְהָכָא הוּא אוֹמֵר אָכֵן. אוֹ שַׁנְיָיה הִוא. דִּכְתִּיב וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֵׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא. מֵעַתָּה אֲפִילוּ חִישֵּׁב שֶׁיֵּרְדוּ לְבוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. שַׁנְיָיה הִיא הָכָא. דִּכְתִיב כְּלִי.

1 משנה מקום שנהגו לכפול – פסוקי הלל מסוימים בשעת קריאתו, - יכפול, לפשוט – שלא לכפול, - יפשוט, לברך אחריו – אחר קריאת ההלל, - יברך, הכל כמנהג המדינה. הלוקח לולב – ארבעת המינים, מחבירו בשביעית – בשנה שבה נוהגת קדושת השנה השביעית, וחבירו חשוד בעיניו שהוא מוכר לו אתרוג שיש בו קדושת שביעית, שהאתרוג הוא פרי הראוי לאכילה, ואסור לעשות בו סחורה וחייבים לבער בזמן הביעור אותו ואת דמי מכירתו, - נותן לו – המוכר, כלומר, הלוקח מבקש ממנו שייתן לו, אתרוג במתנה, שאינו רשאי ליקחו בשביעית – אסור ליקח ממי שחשוד על השביעית פירות שיש בהם קדושת שביעית ולמסור לו את דמיהם, שמא לא יבערם בזמן הביעור ולא ינהג בהם קדושת שביעית. אבל מותר ליקח ממנו שאר המינים של הלולב, משום שהם כעצים שאין בהם קדושת שביעית. • • •

2 במשנה שנינו: "אם היה גדול מקרא אותו - עונה אחריו: 'הללויה'". כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה א,ח. מציעים מחלוקת אמוראים: רב אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים ושמואל מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון – נחלקו שני החכמים, - חד אמר: – חכם אחד אומר: "הללו יה" – שתי מילים מעיקרה לשון ציווי לנוכחים: הללו את ה'. אבל בקריאה בפי קהל המתפללים משמעותה הכרזה: ה' מהולל הוא וראוי לתהילה, וחורנה אמר: – והחכם האחר אומר: "הללויה" – מילה אחת. ומפרטים את עמדותיהם של בעלי הדעות שנזכרו לפני כן: מאן דאמר: – מי שאומר: "הללו יה" – שתי מילים, - נחלק – יש להפריד את "הללויה" לשתי מילים, ואינו נמחק – אסור לגרד ולהסיר את הכתב של המילה "יה", לפי שזה משמותיו של ה' שאינם נמחקים, מאן דאמר: – ומי שאומר: "הללויה" – מילה אחת, - נמחק – מותר לגרד ולהסיר את הכתב של האותיות "יה", לפי שאין זה משמותיו של ה', ואינו נחלק – אין להפריד את "הללויה" לשתי מילים. ומסתפקים: ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא – ולא יודעים מי אומר זאת ומי אומר זאת. ומציעים הכרעה בעניין המסופק: מן מה דאמר – ממה שאומר רב: שמעית מן חביבי: – שמעתי מדודי רבי חייא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים: אם יתן לי אדם ספר תילים תהילים בלשון חכמים נבלעה הה"א של רבי מאיר גדול התנאים בדור הרביעי – הכוונה לאחד הטפסים שהעתיק רבי מאיר, ולא לספרו שלו ממש "יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 167, שרבי מאיר היה כותב ספרים, מוחק אני את כל "הללויה" שבו, שלא נתכוון – רבי מאיר, לקדשן – לקבוע את האותיות "יה" כקדושים ולנהוג בהם קדושה כשאר שמות קדושים, כיוון שרבי מאיר סובר ש"הללויה" אינו נחלק, - הוי – הוֹוֶה נמצא דו אמר: – שהוא רב אומר: "הללו יה" – כיוון שמשמע שחכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים ש"הללו יה" נחלק, ורב סובר כחכמים "שערי תורת ארץ ישראל". ומכאן ששמואל אומר: "הללויה". ומציעים דברי אמוראים: מיליהון דרבנין פליגן – דבריהם של החכמים שלשלת האמוראים המוסרים את המימרה שלהלן חלוקים על רב ושמואל, דאמר רבי סימון רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי בשם רבי יהושע בן לוי אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון: בעשרה לשונות של שבח נאמר ספר תילים: באישור – "אַשְׁרֵי", בניצוח – "לַמְנַצֵּחַ", בניגון – "בִּנְגִינוֹת", "בִּנְגִינֹת", "עַל נְגִינַת", בשיר – "שִׁיר", במזמור – "מִזְמוֹר", בהשכל – "מַשְׂכִּיל", ברינה, בתודה – "לְתוֹדָה", בתפילה – "תְּפִלָּה", בברכה. המאושר המשובח שבכולן – שבכל הלשונות הללו, "הללויה", שהשם והשבח כלולין בו – נמצאים בלשון זה: "הללו" - השבח, "יה" - השם של ה'. הרי שהחכמים האלה סוברים ש"הללויה" מילה אחת -"כלולין בו" ו"יה" הוא שם ה', שלא כרב "הללו יה" שתי מילים ו"יה" הוא שם ה' ושלא כשמואל "הללויה" מילה אחת ו"יה" אינו שם ה'. בבבלי פסחים קיז,א אמרו: אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: "הללויה" ו"כסיה" ו"ידידיה" - שם אחד הם. - רב אמר: "כסיה" ו"במרחביה" - שם אחד הם. איבעיא להו: "הללויה" לרב מאי? - תא שמע, דאמר רב: חזינא תילי דבי חביבי דכתיב בהו "הללו" בחד גיסא ו"יה" בחד גיסא משמע שמילה זו חלוקה לשתיים. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי "הללויה"? - הללוהו בהילולים הרבה "יה" שבסופה הוא לשון הפלגה ולא שם ה'. ופליגא דידיה אדידיה, דאמר רבי יהושע בן לוי: בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהילים: בניצוח, בניגון, במשכיל, במזמור, בשיר, באשרי, בתהילה, בתפילה, בהודאה, בהללויה. גדול מכולם "הללויה", שכולל שם ושבח בבת אחת משמע שהוא סבור ש"הללויה" מצורף משתי מילים ואחת מהן היא שם ה'. בבבלי הביאו דעת רבי יוחנן ב"הללויה" והסתפקו בדעת רב. ובירושלמי הביאו מחלוקת רב ושמואל ב"הללויה" והסתפקו בדעתם. בשני התלמודים הכריעו בנוגע לספק בדעת רב ממה שסיפר רב על דודו, אך הסיפורים בתלמודים שונים זה מזה. במדרש תהילים א,ו נאמר: כשם שאמרוהו ספר תהילים עשרה בני אדם, כך נאמר בעשרה מיני זמר: בניצוח, בניגון, במזמור, בשיר, בהלל, בתפילה, בברכה, בהודאה, בהללויה, באשרי. וגדול מכולם "הללויה", שכולל שם ושבח בתיבה אחת. - רב קרא כל ספרא כל ספר תהילים "הללו יה". בירושלמי: לשונות של שבח. בבבלי: מאמרות של שבח. במדרש תהילים: מיני זמר. 'רינה' אין בבבלי ובמדרש תהילים. 'ברכה' אין בבבלי. 'השכל' / 'משכיל' אין במדרש תהילים. בבבלי יש 'תהילה', ובמדרש תהילים יש 'הלל', ואינם בירושלמי. בבבלי ובמדרש תהילים 'הללויה' הוא אחד מעשרה לשונות, ובירושלמי 'הללויה' אינו כלול בהם. הלשונות שנמנו במקורות מצויים בכותרות שבראשי המזמורים של ספר תהילים. חלק מהלשונות שנמנו מציינים את סוגי המזמורים: מזמור, שיר, משכיל, תפילה, תהילה. לא נמנו במקורות סוגי המזמורים: מכתם, שיגיון. ברבים ממזמורי ספר תהילים הכותרות פותחות במילה 'למנצח'. במזמורים אחדים יש אחרי 'למנצח' ביטוי המתאר את סוג הניגון של המזמור, כגון 'בנגינות'. הלשונות אשרי והללויה הם מילים הפותחות כמה גופי מזמורים ואינם חלק מכותרות המזמורים. גם הלשונות רינה וברכה שבחלק מהמקורות מתייחסים למילים משורשי הלשונות הללו הפותחות כמה גופי מזמורים.

3 מספרים: רבי זעורה רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי בעי נראה שצריך לומר כמו במקבילה: 'בעא' קומי – שאל לפני רבי אבהו אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי: מה נעני? – מה נענה? איך נענה "הללויה" בשעת קריאת ההלל? האם במילה אחת או בשתי מילים? אמר ליה: בא כיפה קומך הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אמר ליה ...בא כיפה קומך', ומגיה הגיה 'ר' אבא' במקום '...בא' ו-'קומי' במקום 'קומך'. ובמקבילה כתב הסופר 'אמר ליה הכא כיפה קומך', ומגיה הגיה 'בפה' במקום 'כיפה'. ואולי צריך לומר: 'אמר ליה: הא רברבייא קומך' – אמר לו רבי אבהו לרבי זעורה: הרי החכמים הגדולים לפניך במקומך, ויש לך ללמוד ממנהגם איך אומרים "הללויה". רבי אבהו היה בקיסריה, ורבי זעורה היה בטבריה, ולכן אמר רבי אבהו לרבי זעורה שילמד ממנהגם של החכמים הגדולים בטבריה, רבי יוחנן ורבי אלעזר, שמסופר עליהם להלן. - המילה 'רברבייא' נשתבשה ל-'ר' בא כיפה/בפה'. - סיפור דומה מובא להלן, ששאלו את רבי חייא בר בא בעניין ענייה בשעת קריאת ההלל, והשיב להם שילמדו ממנהגם של החכמים הגדולים 'רבנין רברבייא', ואף שם נתכוון רבי חייא בר בא שהיה בטבריה לחכמים הגדולים בטבריה. - לשון דומה ל-'רברבייא קומך', וגם כן ביחס לשאלה ששאל חכם כמו כאן, נמצא בירושלמי ברכות ב,ו ומועד קטן ג,ה: "רברבייא קומוי והוא שאיל לזעירייא?". - תשובה דומה לזו שאמר רבי אבהו כאן יש בסיפור בירושלמי שבת יד,ד ועבודה זרה ב,ב: "אהן עיימא דעינא - שאלון לרבי ירמיה. אמר לון: הא רבי בא קומיכון. שאלון לרבי בא ושרא לון. אמר לון: אוף אנא שרי". אפשר שהלשון שם 'הא רבי בא קומיכון' גרם לשיבוש כאן. ומספרים עוד: רבי יונה נראה שצריך לומר: 'רבי יוחנן' - גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני עני הכין והכין – ענה כך וכך לפעמים כך, במילה אחת, ולפעמים כך, בשתי מילים "שערי תורת ארץ ישראל". רבי ליעזר רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני לא המילה 'לא' יתירה, ואינה בקטע גניזה ובמקבילה עני הכין והכין – ענה כך וכך לפעמים כך ולפעמים כך. הקטע מ"רב ושמואל" עד "שהשם והשבח כלולין בו" מקורו במגילה, ששם עסקו לפני כן במילים במקרא ששם ה' כלול בהן שיש שמות שאינם נחלקים ויש שמות שהם נחלקים, וממגילה הועתק הקטע הזה לסוכה, משום המילה "הללויה" שבמשנה כאן. הקטע מ"רבי זעורה בעי" עד "עני הכין והכין" מקורו בסוכה, והוא מוסב על המשנה כאן: "אם היה גדול מקרא אותו - עונה אחריו: 'הללויה'", ומסוכה הועתק הקטע הזה למגילה. יש להניח שלפני הקטע השני כאן הובאה במקור מחלוקת רב שמואל בעניין "הללויה", שכן בלא הבאת מחלוקת זו אין מובן לקטע הזה כאן. כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי ברכות ח,ח. יש להשלים את החיסרון כאן כמו שהוא במקבילות: מציעים ברייתא: תני: – שונה התנא: שמע – את ההלל ממי שהיה מקרא אותו, ולא ענה – "הללויה" אחר המקרא את ההלל על כל דבר שהוא אומר, - יצא – השומע ידי חובת קריאת ההלל, ענה – "הללויה" אחר המקרא את ההלל, ולא שמע – את ההלל ממי שהיה מקרא אותו, - לא יצא – העונה ידי חובת קריאת ההלל המימרה הבאה המוסבת על הברייתא הזו מוכיחה שהברייתא הזו מדברת בהלל, ואינה מדברת בברכה כמו בברייתא הזהה במקבילה בירושלמי ברכות לעיל. ומצמצמים את תחולת הקביעה: רב אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים אמר בשם רב אבא בר חנה אמורא בבלי בדור הראשון יש להוסיף כאן כמו שהוא במקבילות: ואית דאמרין: – ויש שאומרים מציעים מסורת חלופית עלומת שם: רב אבא בר חנה אמר בשם רב: והוא שענה ראשי פרקים – אם שמע את ההלל ממי שהיה מקרא אותו ולא ענה אחריו "הללויה" - יצא השומע ידי חובת קריאת ההלל רק אם ענה אחריו את תחילות הפרקים של ההלל בקריאת ההלל בציבור, הציבור עונים אחר שליח הציבור "הללויה" וגם ראשי פרקים. ומציעים שאלה: רבי זעורא רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי בעי – שואל: והיי לין אינון – ואילו הם ראשי פרקים – של ההלל? ומשיבים: "הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי י'י הַלְלוּ אֶת שֵׁם י'י" תהילים קיג,א – שהוא ראש הפרק הראשון של ההלל נקטו ראש פרק זה לדוגמה. שאר ראשי הפרקים של ההלל הם: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" תהילים קיד,א; "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע י'י אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי" תהילים קטז,א; "הַלְלוּ אֶת י'י כָּל גּוֹיִם" תהילים קיז,א; "הוֹדוּ לַי'י כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" תהילים קיח,א. בעון קומי – שאלו לפני רבי חייה בר בא אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי: מניין מהיכן אם שמע – את ההלל ממי שהיה מקרא אותו, ולא ענה – "הללויה" אחר המקרא את ההלל, יצא – השומע ידי חובת קריאת ההלל? אמר לון: – אמר רבי חייא בר אבא להם: מן מה דאנן חמיין רבנין רברבייא קיימין בציבורא – ממה שאנחנו רואים את החכמים הגדולים עומדים בציבור בשעת קריאת ההלל, ואילין אמרין: – ואלה חלק אחד מהציבור אומרים: "בָּרוּךְ הַבָּא" תהילים קיח,כו, ואילין אמרין: – ואלה חלק אחר מהציבור אומרים: "בְּשֵׁם י'י" שם, ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן – אף שאלה אינם אומרים מה שאלה אומרים, כולם יוצאים ידי חובת קריאת ההלל, שהואיל ואלה שומעים מה שאלה אומרים, הם נחשבים כמי שגם הם עצמם אומרים מה שאלה אומרים. ממנהג זה שנהגו בהלל, שהסכימו לו החכמים הגדולים, שהרי לא מחו בידם, יש ללמוד, שאם שמע את ההלל ולא ענה "הללויה" אחר המקרא - יצא השומע ידי חובת קריאת ההלל, מפני שהשומע את העונים "הללויה" אחר המקרא נחשב כמי שגם הוא עצמו עונה אחר המקרא. בבבלי סוכה לח,א-ב אמרו: אמר רבא: הלכות גדולות אפשר ללמוד ממנהג ההלל: בזמנו של רבא כבר היו הכול בקיאים בקריאת ההלל והיו הכול קוראים את ההלל עם שליח הציבור, אבל היו בידם מנהגים מיוחדים בקריאת ההלל בבית הכנסת, וממנהגים אלה למד על כמה הלכות ישנות בקריאת ההלל שבגללן נקבעו מנהגים אלה, ואף שלא הוצרכו עוד לכל אלה, מכל מקום הוסיפו לנהוג כך בקריאת ההלל ...הוא שליח הציבור אומר: "ברוך הבא" והם הציבור אומרים: "בשם ה'" - מכאן ששומע כעונה / מכאן שאם שמע את ההלל ולא ענה - יצא. בעו מיניה מרבי חייא בר אבא: שמע ולא ענה, מהו? - אמר להו: החכמים והסופרים והדרשנים וראשי העם אומרים: שמע ולא ענה - יצא. לפי הבבלי שאלו מרבי חייא בר אבא: "שמע ולא ענה, מהו?", ולפי הירושלמי שאלו אותו: "מניין שאם שמע ולא ענה - יצא?". דברי רבא בבבלי הם תשובת רבי חייא בר אבא לפי הירושלמי. בירושלמי: "החכמים הגדולים", ובבבלי: "החכמים והסופרים והדרשנים וראשי העם".

4 מציעים ברייתא: תני – שונה ברייתא רבי הושעיה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון: עונה הוא אדם "אמן" – אדם רשאי לענות "אמן" אחר המברך ברכת המזון, אף על פי שלא אכל – העונה, ואינו מחויב בברכת המזון. אינו אומר "ברוך שאכלנו" – אדם אינו רשאי לענות עם מי שחייבים לזמן להצטרף לברכת המזון בחבורה את המענה של ברכת הזימון "ברוך על המזון שאכלנו", אם לא אכל במקבילות: 'אלא אם כן אכל' – העונה עם החייבים לזמן, מפני שאינו יכול לומר "שאכלנו" כשלא אכל. מציעים ברייתא: תני: – שונה התנא: אין עונין "אמן" יתומה – "אמן" שאדם אומר על ברכה שלא שמע אותה, כמפורש להלן, ולא "אמן" קטופה – "אמן" שהובלעה בה הנו"ן במקבילות נוסף: 'בן עזאי אומר: העונה "אמן" יתומה - יהיו בניו יתומים, קטופה - תיקטף נשמתו, ארוכה - יאריך ימים בטובה'. ושואלים: אי זו היא "אמן" יתומה? ומשיבים: אמר רבי הונא אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי: ההן דחייב למברכה והוא עני ולא ידע מהו צריך לומר כמו במקבילות: 'ולא ידע מה הוא עני' – זה שחייב לברך ברכה, ורוצה לצאת ידי חובת הברכה בעניית "אמן" על הברכה שהוא חייב בה שחבירו מברך והוא עונה "אמן" ולא יודע מה הוא עונה שלא שמע את הברכה שהוא עונה עליה, אלא שמע שאחרים עונים "אמן" וענה עימהם. בתוספתא מגילה ג,כז שנו: אין עונים "אמן" לא יתומה ולא קטופה. בן עזיי אומר: העונה "אמן" יתומה - יהיו בניו יתומים, קטופה - יתקטפו חייו, ארוכה - יאריך ימים ושנים. ובבבלי ברכות מז,א אמרו: תנו רבנן: אין עונים לא "אמן" חטופה, ולא "אמן" קטופה, ולא "אמן" יתומה, ולא יזרוק ברכה מפיו במהירות ובלא עיון. בן עזאי אומר: כל העונה "אמן" יתומה - יהיו בניו יתומים, חטופה - יתחטפו ימיו, קטופה - יתקטפו ימיו, וכל המאריך ב"אמן" / ארוכה - מאריכים לו ימיו ושנותיו. מציעים ברייתא: תני: – שונה התנא: גוי שבירך את השם – שאמר מילות ברכה לה' והזכיר את שם ה' בברכתו, בלי שום קשר לברכה שתיקנו חכמים כגון שאמר: 'ברוך ה'', או 'ברוך ה' אלוהי ישראל' וכדומה, - עונין אחריו "אמן" – שהרי גוי אינו מצווה על הזכרת שם שמים לבטלה, ואין דרך הגוי לכוון לעבודה זרה כשהוא מזכיר את ה'. גוי שבירך בשם – שבירך ברכה שטבעו חכמים והזכיר את שם ה' בברכתו, - אין עונין אחריו "אמן" – עד שישמע את כל הברכה, שדינו ככותי לעניין זה, ששנינו במשנה ברכות ח,ח: "אין עונין 'אמן' אחר כותי מברך, עד שישמע כל הברכה" "תוספתא כפשוטה". בתוספתא ברכות ה,כא שנו: הגרסה בכתב יד אחד: גוי המברך בשם - עונים אחריו "אמן", את השם - אין עונים אחריו "אמן", עד שישמע את כל הברכה אפשר שצריך להפך את הגרסה: גוי המברך את השם - עונים... בשם - אין עונים... וזו היא מסורת הירושלמי. הגרסה בכתב יד שני: גוי המברך את השם שבירך ברכה שטבעו חכמים - עונים אחריו "אמן" שהרי גוי אינו מצווה לא על הברכות ולא על הוצאת שם שמים לבטלה, ובין ששינה ובין שלא שינה ממטבע של ברכות הרי הוא מברך את השם, כותי המברך בשם שבירך ברכה שטבעו חכמים - אין עונים אחריו "אמן", עד שישמע כל הברכה שהרי כותי מצווה על הברכות ועל הוצאת שם שמים לבטלה, וברכותיו הן ברכה בשם, ואם שינה ממטבע של ברכות אין עונים אחריו "אמן", ולפיכך צריך לשמוע ממנו את כל הברכה, מפני שאנו חוששים שמא שינה ממטבע של ברכות. אמר רבי תנחומא בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי: אם בירכך גוי – שאמר לך מילות ברכה והזכיר את שם ה' בברכתו כגון שאמר: 'יברכך ה'', או 'ברוך הבא בשם ה'', או 'ה' עימך' וכדומה, - ענה אחריו "אמן", דכתיב: – שכתוב בעניין שכר קיום המצוות: "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים" דברים ז,יד – עם ישראל יהיה המבורך שבעמים 'מכל העמים' - יותר מכל העמים; ויש לדרוש את הכתוב, שאף אם גויים יברכו אותך, תחול עליך הברכה 'מכל העמים' - מפי כל העמים. ומספרים: גוי אחד פגע פגש ברבי ישמעאל מגדולי התנאים בדור השלישי ובירכו. אמר ליה: – אמר לו רבי ישמעאל לגוי: כבר מילתך אמירה – כבר דברך אמור כבר נאמר הגמול על דבריך במקום אחר. - 'מילה' בארמית הוא שם ממין נקבה. אחר פגע בו – גוי אחר פגע ברבי ישמעאל, וקיללו. אמר ליה: – אמר לו רבי ישמעאל לגוי: כבר מילתך אמירה – כבר דברך אמור כבר נאמר הגמול על דבריך במקום אחר. אמרון ליה תלמידוי: – אמרו לו לרבי ישמעאל תלמידיו בתמיהה: רבי, היך מה דאמרת לדין אמרת לדין?! – כמו שאמרת לזה שבירך אותך אמרת לזה שקילל אותך?! אמר לון: – אמר להם לתלמידיו: ולא כן כתיב: – וכי לא כך כתוב בברכת יצחק ליעקב: "אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ" בראשית כז,כט?! בתמיהה – כל אחד מהמקללים אותך יהיה מקולל, וכל אחד מהמברכים אותך יהיה מבורך. הרי שכבר נאמר בתורה הגמול על דבריו של כל אחד מהגויים האלה, ברכה לזה שבירך אותי וקללה לזה שקילל אותי. עד כאן המקבילות בירושלמי מגילה וברכות. הקטע הראשון מ"תני: שמע ולא ענה - יצא" עד "ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן" מקורו בסוכה, שכן הברייתא בעניין עניית 'הללויה' "שמע ולא ענה - יצא" מוסבת על המשנה כאן: "אם היה גדול מקרא אותו - עונה אחריו: 'הללויה'", ומסוכה הועתק הקטע הזה למגילה בשל הקטע הקודם שם העוסק בעניין "הללויה", וכן הועתק הקטע הזה לברכות בשל ברייתא בעניין עניית "אמן" שהובאה שם הזהה לברייתא בעניין עניית 'הללויה'. הקטע השני מ"תני רבי הושעיה" עד "'ומברכיך ברוך'" מקורו בברכות, שכן הקטע הזה, העוסק בעניין עניית "אמן" ובעניין ברכה ממי שאינו ישראל, מוסב על המשנה שם: "עונין 'אמן' אחר ישראל מברך, ואין עונין 'אמן' אחר כותי מברך". מברכות הועתק הקטע השני לסוכה ולמגילה לאחר שהקטע הראשון כבר נמצא בכל המקומות הללו. • • •

5 תלמוד במשנה שנינו: "מקום שנהגו לכפול - יכפול, לפשוט - יפשוט". מביאים ברייתא: רבי רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי היה כופל בה דברים – היה כופל את הקילוסים שבהלל, והם הפסוקים: "הודו לה'..." ו"אנא ה' הושיעה נא". רבי לעזר בן פרטא תנא בדור השלישי פושט בה דברים – לא היה כופל את הקילוסים שבהלל המילה 'הלל' משמשת בירושלמי בלשון נקבה. בתוספתא פסחים י,ט שנו: רבי לעזר בן פרטא היה פושט בה דברים. רבי היה כופל בה דברים. "דברים" במקורות ארץ ישראל פירושו בהרבה מקומות: קילוסים. ואף לפנינו הכוונה שרבי לעזר בן פרטא היה פושט ולא היה כופל את הקילוסים שבהלל, ורבי היה כופל את הקילוסים. והקילוסים שבהלל הם "הודו לה'..." ו"אנא ה' הושיעה נא", ובשניהם היו החכמים מנענעים בלולביהם משנה סוכה ג,ט, סימן מובהק לקילוס. ורבי היה כופל את הקילוסים, משום שכן הוא מנהג הקילוס לכפול "תוספתא כפשוטה". בבבלי סוכה לט,א אמרו: תנא: רבי כופל בה דברים. רבי אלעזר בן פרטא מוסיף בה דברים. - מאי מוסיף? - אמר אביי: מוסיף לכפול מ"אודך" ולמטה עד סוף הפרק. מסורת הבבלי בדברי רבי אלעזר בן פרטא שונה מהתוספתא ומהירושלמי. לפי הנוסח הבבלי, נהג רבי אלעזר בן פרטא מנהג שונה מן המנהגים הנזכרים במשנה: "לכפול", "לפשוט", ובעל הסוגיה הביא את הברייתא ללמדנו שהיו גם מנהגים שונים של כפילה. אך לפי הנוסח בתוספתא, נהגו החכמים כל אחד כאחד מן המנהגים הנזכרים במשנה "מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 577. לפי פירוש אביי לדברי רבי אלעזר בן פרטא בברייתא הבבלית, נראה שאביי לא גרס בדברי רבי אלעזר בן פרטא "דברים", ש"דברים" הם הקילוסים "הודו לה'..." ו"אנא ה'..." שם, עמוד 576, הערה 2. • • •

6 במשנה שנינו: "הלוקח לולב מחבירו בשביעית - נותן לו אתרוג במתנה, שאינו רשאי ליקחו בשביעית". מציעים זיהוי למשנה: אמר רבי לעזר רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני: דזקני הגליל היא – של זקני הגליל היא המשנה מתאימה לדברי זקני הגליל, ומציעים מקור לדברים: דזקני הגליל אומרים הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אומ'' =אומרים, ויש להגיה: 'אמרין', כי הדברים אמורים בארמית: – שזקני הגליל אומרים: בקטע גניזה: 'דתני: זקני גליל היו אומרים:' אסור למסור למי שהוא חשוד על השביעית מזון שתי סעודות – אסור למסור למי שחשוד על השביעית דמי פירות שיש בהם קדושת שביעית, אפילו אין דמי הפירות אלא כדמי מזון של שתי סעודות. אבל חכמים אומרים, שאסור למסור למי שהוא חשוד על השביעית דמי פירות יותר מדמי מזון של שלוש סעודות בבלי סוכה לט,א, וכן תוספתא שביעית ו,כ, אבל דמי מזון של שלוש סעודות מוסרים לו משום חייו של מוכר ולשיטת זקני הגליל מוסרים לו דמי מזון של סעודה אחת. וכיוון שאין דמי אתרוג יותר מדמי מזון של שלוש סעודות, הרי שהמשנה שאוסרת ליקח ממי שחשוד על השביעית אתרוג שיש בו קדושת שביעית ולמסור לו את דמיו היא כזקני הגליל. ומציעים פרשנות נוספת למשנה: אמר רבי מתנייה אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי: תיפתר דברי הכל – תתפרש המשנה כדברי הכל לפי שיטת כלל החכמים, כשהיו אתרוגים נמכרין ביוקר – המשנה יכולה להתפרש כדברי הכל על ידי העמדתה שקרה שהיו האתרוגים נמכרים ביוקר, והיו דמי אתרוג יותר מדמי מזון של שלוש סעודות, ובמקרה זה אף לחכמים אסור למסור את דמיו למי שחשוד על השביעית. ומציעים מעשה המתקשר לאמור לפני כן: כהדא: – כמו זאת כמו המעשה הזה: תרונגייא הוון מצפצפין תמן – האתרוגים היו מצומצמים מצויים בצמצום, נדירים, יקרי המציאות שָׁם בבבל, והוה – והיה רב נחמן בר יעקב רב נחמן, אמורא בבלי בדור השני והשלישי יהב אתרוגא מתנה לבריה – נותן את האתרוג מתנה לבנו הגדול, שלא היתה לרב נחמן האפשרות לרכוש לו יותר מאתרוג אחד. אמר ליה: – אמר לו לבנו: לכשתזכה בו ובמצותו החזירהו בקטע גניזה ובירושלמי גיטין: 'תחזירהו' לי – שנתן לו את האתרוג על מנת להחזיר אותו לאחר שיזכה בו וייצא בו ידי חובת המצווה, שמתנה זו היא מתנה גמורה אם קיים המקבל את התנאי פשוטה של לשון זו משמעה, שנתן לו על מנת להחזיר, שוודאי לא היה רוצה לתלות את החזרת האתרוג ברצון בנו, כשהאתרוגים היו בדוחק "מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 446. מעשה זה מובא בירושלמי גיטין ב,ג. ושם אמרו: "האומר לאישה: הרי זה גיטך על מנת שתתנהו לי - פסול, על מנת שתחזירהו לי - כשר. - ולא דא היא קמייתא? - אמר רבי יוסי: לכשתרצה. אמר רבי יוסי בירבי בון: לכשתזכה בו ובמצוותו תחזירהו לי. - כהדא: תרונגייא הוון מצפצפין תמן...". הירושלמי שם הבחין בין לשון "על מנת שתתנהו לי", שהוא נותן לה את הגט מתחילה רק לשם גירושין, כדי שתתגרש בו, ולא במתנה גמורה, לבין "על מנת שתחזירהו לי", שנתן לה במתנה גמורה, אך בתנאי שתחזור ותקנה לו "מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 446. נראה שצריך לומר בירושלמי שם בדברי רבי יוסי בירבי בון 'לכשתזכה' ולא יותר, והמילים שאחרי כן הן העתקה בטעות מדברי רב נחמן בר יעקב בעניין האתרוגים. ונחלקו האמוראים בירושלמי שם ב"על מנת שתחזירהו לי", שלרבי יוסי תלה הבעל את החזרת הגט ברצון האישה ולא התנה את הגט בהחזרתו, ולרבי יוסי בירבי בון התנה הבעל את הגט בהחזרתו לאחר שתזכה בו, שמתנה זו היא מתנה גמורה אם קיימה האישה את התנאי ב"תוספתא כפשוטה" מועד ב עמודים 866-867 ונשים ג עמוד 805 פירש את הירושלמי שם וכאן בדרך אחרת. בתוספתא סוכה ב,יא שנו: יום טוב הראשון של חג אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו, אלא אם כן נותנו לו במתנה גמורה. מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באים בספינה ולא היה עימהם לולב, ולקח רבן גמליאל לולב בדינר זהב, וכיוון שיצא בו ידי חובתו נתנו במתנה גמורה לחבירו עד שיצאו כולם ידי חובתם, ואחר כך החזירוהו לו. התוספתא אינה באה למעט מתנה על מנת להחזיר, שמתנה על מנת להחזיר היא מתנה גמורה אם קיים המקבל את התנאי. בבבלי סוכה מא,ב אמרו: תנו רבנן: ...אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באים בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו קנאו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו ידי חובה, ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו לרבי עקיבא במתנה, נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל. למה לי למימר "החזירו לרבן גמליאל"? - מילתא אגב אורחיה קא משמע לן: מתנה על מנת להחזיר - שמה מתנה אף על פי שמַתְנה מראש שמתנה זו תוחזר, כיוון שנותן אותה לפי שעה במתנה, הרי זו מתנה גמורה. כי הא דאמר רבא: האומר לחבירו: "הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי", נטלו ויצא בו, החזירו - יצא, לא החזירו - לא יצא שכיוון שלא קיים את התנאי, נמצא שלא היתה לו זכות במתנה. • • •

2 תלמוד ירושלמי סוכה פתח ↗

הלכה: רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר הַלְּלוּ יָ׳הּ. וְחוֹרָנָה אָמַר הַלֵּלוּיָהּ. מָאן דְּאָמַר הַלְלוּ יָ׳הּ. נֶחֱלַק וְאֵינוֹ נִמְחָק. מָאן דְּאָמַר הַלֵּלוּיָהּ. נִמְחָק וְאֵינוֹ נֶחֱלַק. וְלָא יָדְעִין מָאן אֲמַר דָא וּמָאן אֲמַר דָא. מִן מַה דַאֲמַר רַב. שְׁמָעִית מִן חָבִיבִי. אִם יִתֵּן לִי אָדָם סֵפֶר תִּילִים שֶׁלְרִבִּי מֵאִיר מוֹחֵק אֲנִי אֶת כָּל הַלְלוּיָהּ שֶׁבּוֹ. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵון לְקַדְּשָׁן. הֲוִי דוּ אָמַר הַלֵּלוּיָהּ. מִילֵּיהוֹן דְּרַבָּנִן פְלִיגִן. דְּאָמַר רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. בַּעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁלְשֶׁבַח נֶאֲמַר סֵפֶר תִּילִים. בְּאִישׁוּר בְּנִיצּוּחַ בְּנִיגוּן בְּשִׁיר בְּמִזְמוֹר בְּהַשְׂכֵּל בְּרִינָּה בְתוֹדָה בִתְפִילָּה בִבְרָכָה. הַמְאוּשָּׁר שֶׁבְּכוּלָּן הַלְלוּיָה. שֶׁהַשֵּׁם וְהַשֶּׁבַח כְּלוּלִין בּוֹ.

2 תלמוד ירושלמי מגילה פתח ↗

משנה: אֵין בֵּין זָב הָרוֹאֶה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת לְרוֹאֶה שָׁלֹשׁ אֶלָּא קָרְבָּן. אֵין בֵּין מְצוֹרָע מוֹסְגָּר לִמְצוֹרָע מוּחְלָט אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה תִגְלַחַת וְצִפֳּרִים: הלכה: אָמַר רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי. דְּרִבִּי לָעְזָר הִיא. דְּרִבִּי לָעְזָר אָמַר. אַף בַּשְּׁלִישִׁית בּוֹדְקִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי הַקָּרְבָּן. בְּרַם כְּרַבָּנִן. הַשְּׁנִיָיה מֵאוֹנֶס טָהוֹר. וְהַשְּׁלִישִׁית מֵאוֹנֶס טָמֵא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. אִין לֵּית הִיא דְּרַבָּנִן וְלָא אוֹף דְּרִבִּי לָעְזָר לֵית הִיא. דְּתַנֵּי. אָמַר רִבִּי לָעְזָר. לֹא לְסוֹתְרוֹ אָמַרְתִּי אֶלָּא שֶׁלֹּא יָבִיא קָרְבָּן. לֹא אָמַרְתִּי שֶׁאֵינוֹ זָב לִסְתּוֹר זָב. הוּא לִסְתּוֹר לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא שֶׁלֹּא יָבִיא קָרְבָּן. הָדָא אָמְרָה. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. אִין תֵּימַר. דְּרִבִּי לָעְזָר הִיא. נִיתְנֵי. הַשְּׁנִיָיה בִסְתִירָה וְלֹא בְקָרְבָּן. הַשְּׁלִישִׁית בִסְתִירָה וּבְקָרְבָּן. עַל דַּעִתֵּיהּ דְּרִבִּי לָעְזָר. רָאָת שְׁתַיִם בְשׁוֹפִי וְאַחַת בְקוֹשִׁי סוֹתֶרֶת וְאֵינָהּ מֵבִיאָה קָרְבָּן. אָמַר רִבִּי יוּדָן. מַתְנִיתָא בִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. מַתְנִיתָא אָמְרָה כֵן. אֵין בֵּין מְצוֹרָע מוֹסְגָּר לִמְצוֹרָע מוּחְלָט אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה וְתִגְלַחַת וְצִיפֳּרִים. הָדָא אָמְרָה. בִּשְׁנֵי בְנֵי אָדָם אֲנָן קַיָימִין. אִין תֵּימַר. בְּאָדָם אֶחָד. נִיתְנֵי. אֵין בֵּין בַּהֱרֱת גְדוֹלָה לְבַהֱרֱת קְטַנָּה. הֵיךְ מַה דְּאַתְּ אֲמַר תַּמָּן בִּשְׁנֵי בְנֵי אָדָם אֲנָן קַיָימִין. וְהָכָא בִּשְׁנֵי בְנֵי אָדָם אֲנָן קַיָימִין. פָּרְחָה בוֹ מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. טָעוּן צִפֳּרִים. רִבִּי לָעְזָר אָמַר. אֵין טָעוּן צִיפֳּרִים. אָמַר רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. מַתְנִיתָא מְסַיְיעָא לְרִבִּי יוֹחָנָן. מִן הַצָּרוּעַ. לְהָבִיא אֶת שֶׁפָּרְחָה בְכוּלּוֹ שֶׁיְּהֵא טָעוּן צִפֳּרִים. וַהֲלוֹא דִּין הוּא. מַה אִם מִי שֶׁטָּהַר וְאֵין סִימָנֵי מְטַמְּאָיו עִמּוֹ יְהֵא טָעוּן צִפֳּרִים. מִי שֶׁטָּהַר וְסִימָנֵי מְטַמְּאָיו עִמּוֹ לֹא אֵינוֹ דִין שֶׁיְהֵא טָעוּן צִפֳּרִים. וַהֲלֹא שֶׁעָמַד בּוֹ שְׁנֵי שְׁבוּעוֹת יוֹכִיחַ. שֶׁטָּהַר וְסִימָנֵי מְטַמְּאָיו עִמּוֹ וְאֵין טָעוּן צִיפֳּרִים. אַף אַתָּה אַל תְּתַמֶּה עַל מִי שֶׁפָּרְחָה בְכוּלּוֹ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁטָּהַר וְסִימָנֵי מְטַמְּאָיו עִמּוֹ וְאֵינוֹ טָעוּן צִפֳּרִים. תַּלְמוּד לוֹמַר מִן הַצָּרוּעַ. לְהָבִיא אֶת שֶׁפָּרְחָה בְכוּלּוֹ שֶׁיְּהֵא טָעוּן צִפֳּרִים. אִם אוֹמֵר אַתְּ לטָהַר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר לֹא יְהֵא טָעוּן צִפֳּרִים. וִיתִיבִינֵיהּ. לֹא מוּטָּב לְהָשִׁיב פְּרִיחָה עַל פְּרִיחוֹת וְלֹא עֲמִידָה עַל פְּרִיחוֹת. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה חֲבֵרוֹן דְּרַבָּנִן. מַתְנִיתָא מְסַיְיעָה לְרִבִּי יוֹחָנָן. דְּכֵן תַּנָּיָיא מָתִיב לַחַבְרֵיהּ. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בָּזֶה שֶׁאֵינוֹ נִזְקָק לַחֲלִיטָה תֹּאמַר בָּזֶה שֶׁהוּא נִזְקָק לַחֲלִיט. הוֹאִיל וְהוּא נִזְקָק לְהַחֲלִיט יְהֵא טָעוּן צִפֳּרִים. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. סוֹפָה מְסַיְיעָה לְרִבִּי לָעְזָר. הַטָּהַר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר פָּטוּר מִפְּרִימָה וּמִפְּרִיעָה וּמִתִּגְלַחַת וּמִצִּפֳּרִים. כָּל מַה דַּאֲנָן קַיָימִין הָכָא. בַּפְּרִיחוֹת. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדּוּמָא. מַה פְלִיגִין. לְהָבִיא צִפָּרִים. אֲבָל לְהָבִיא קָרְבָּן כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן. וְתַנֵּי כֵן. בַּשְּׁבֵיעִי יְגַלַּח וּבַשְּׁמִינִי יָבִיא. אֶת שְׁהוּא טָעוּן תִגְלַחַת מֵבִיא קָרְבָּן. אֶת שְׁאֵינוֹ טָעוּן תִגְלַחַת אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן. רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְּבָּה בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי חֲנִינָה. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא. אֶת שֶׁטּוּמְאָתוֹ תְלוּיָה בְנִגִעוֹ. יָצָא זֶה שֶׁטַּהֲרָתוֹ שֶׁטּוֹמְאָתוֹ תְלוּיָה בִסִפִירוֹת יָמָיו. עַד כְּדוֹן פְּרִיעָה וּפְרִימָה. תִּגְלַחַת וְצִפֳּרִים מְנַיִין. רִבִּי לָעְזָר דְּרוֹמִיָיא בְשֵׁם רִבִּי שַׁמַּי. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע בְּיוֹם. אֶת שֶׁהוּא מִיטַּמֵּא וּמִיטָּהֵר בְּיוֹם אֶחָד. יָצָא זֶה שֶׁאֵינוֹ מִיטַּמֵּא וּמִיטָּהֵר בְיוֹם אֶחָד.

3 תלמוד ירושלמי סוכה פתח ↗

רִבִּי זְעוּרָה בָעֵי קוֹמֵי רִבִּי אַבָּהוּ. מַה נַעֲנֵי. אֲמַר לֵיהּ רִבִּי אַבָּא כִּיפָה קוֹמָךְ קוֹמִי. רִבִּי יוֹנָה עֲנִי הָכֵין וְהָכֵין. רִבִּי לִיעֶזֶר לָא עֲנִי הָכֵין וְהָכֵין. רַב בְּשֵׁם רַב אַבָּא בַּר חָנָה בְשֵׁם רַב. וְהוּא שֶׁעָנָה רָאשֵׁי פְרָקִים. רִבִּי זְעוּרָה בָעֵי. וְהַיי לֵין אִינּוּן רָאשֵׁי פְרָקִים. הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי י׳י הַלְלוּ אֶת שֵׁם י׳י. בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי חִיָיה בַּר בָּא. מְנַיִין אִם שָׁמַע וְלֹא עָנָה יָצָא. אַמַר לוֹן. מִן מַה דַאֲנָן חַמְיָין רַבָּנִין רַבְרְבַיָיא קַיימִין בְּצִיבּוּרָא וְאִילֵּין אָמְרִין בָּרוּךְ הַבָּא. וְאִילֵּין אָמְרִין. בְּשֵׁם י׳י. וְאֵילוּ וָאֵילּוּ יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן.

3 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

משנה: חָתָן פָּטוּר מִקִּרְיַת שְׁמַע לַיְלָה רִאשׁוֹן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. מַעֲשֶׂה בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁנָּשָׂא וְקָרָא לַיְלָה הָרִאשׁוֹן. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו לִימַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁחָתָן פָּטוּר. אָמַר לָהֶם אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל מִמֶּנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת. הלכה: רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן אַנְטִיגְנֹס בְּשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּי רִבִּי יַנַּאי זֹאת אוֹמֶרֶת שֶּׁמּוּתָּר לִבְעוֹל בְּעִילָה בִּתְחִילָּה בְשַׁבָּת. אָמַר רִבִּי חַגַּיי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה תִּיפְתַּר בְּאַלְמָנָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשֶׂה חַבּוּרָה. אָמַר לֵיהּ וְהָא תַנִּינָן אַרְבָּעָה לֵילוֹת. אִית לָךְ לְמֵימַר אַרְבָּעָה לֵיְלוֹת בְּאַלְמָנָה. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי קַשְׁיָיתָהּ קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי מַה בֵינָהּ לְבֵין שׁוֹבֵר אֶת הֶחָבִית לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה גְרוֹגֶרוֹת. אָמַר לֵיהּ וָמוֹר דְּבַתְרָהּ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹתָהּ כֵּלִי. וְכַאן שֶׁמִּתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹתָהּ בְּעוּלָה כְּמִי שֶׁמִּתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹתָהּ כֵּלִי. רַב יִצְחָק בַּר רַב מְשִׁירְשִׁיָּא אוֹ מַקְשֵׁי מַה בֵינָהּ לְמֵיפִיס מוּרְסָא בְשַׁבָּת. אָמַר לֵיהּ וָמוֹר דְּבַתְרָהּ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹתָהּ פֶּה. וְכַאן מִתְכַּוֵּין שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹתָהּ בְּעוּלָה כְּמִי שֶׁהוּא מִּתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹתָהּ כֵּלִי. תַּנִּי לֹא יִבְעוֹל אָדָם בְּעִילָה לְכַתְּחִילָּה בְשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חַבּוּרָה וַאֲחֵרִים מַתִּירִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי אָבוּן טַעֲמוֹן דַּאֲחֵרִים לִמְלַאכְתּוֹ הוּא מִתְכַּוֵּין. מֵאֵילֶיהָ נַעֲשֶׂה חַבּוּרָה. אַסִּי אָמַר אָסוּר. בִּנְיָמִן גִּנְזַכַּיּיָה נָפַק וָמַור מִשְׁמֵיהּ דְּרַב מוּתָּר. שָׁמַע שְׁמוּאֵל וְאִיקְפִּד עִילוֹי וּמִית וְקָרֵי עִילוֹי בָּרוּךְ שֶׁנָּגְפּוֹ. וְעַל רַב קָרֵי לֹא יְאוּנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן. שְׁמוּאֵל אָמַר כָּל הַהִיא הִילְכְתָא דְּרֵישֵׁיהּ דְּפִירְקָא אֲחָרִיָיא דְנִידָּה לַהֲלָכָה אֲבָל לֹא לְמַעֲשֶׂה. רִבִּי יַנַּיי עָרַק אֲפִילוּ מִתִּינּוֹקֶת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְנִישְׂאֵת. בָּעוּן קוֹמוֹי רִבִּי יוֹחָנָן מַהוּ לִבְעוֹל בְּעִילָה שְׁנִיָיה. אָמְרִין לִתְלוֹת בְּדַם הַמַּכָּה לֹא הוֹרֵי וְלִבְעוֹל בְּעִילָה שְׁנִיָיה הוּא מוֹרֵייא. מַה צְרִיכָה לָהּ בְּשֶׁבָּאוּ לֵיהּ יְמֵי הֶפְסֵק יְמֵי טָהֳרָה בֵּנְתַיִם. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ שׁוּשְׁבִּינֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא הֲוֵינָא שְׁאֵלִית לְרִבִּי אֶלְעָזָר מַהוּ לִבְעוֹל בְּעִילָה שְׁנִיָיה וְשָׁרָא לֵיהּ דְּהוּא סָבַר כַּהֲדָא דִשְׁמוּאֵל. דִּשְׁמוּאֵל אָמַר פִּירְצָה דְחוּקָה נִכְנָסִין בָּהּ בְּשַׁבָּת אֲפִילוּ מִשְׁרָת צְרוֹרוֹת. אָמַר רִבִּי חַגַּי שׁוּשְׁבִּינֵיהּ דְּרִבִּי שְׁמוּאֵל קַפּוֹדְקִיָּא הֲוֵינָא שְׁאֵילִית לְרִבִּי יֹאשִׁיָּה וְשָׁרַע מִינֵיהּ. שְׁאֵילִית לְרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר לִי מֵעַתָּה אֵי זֶה דַם נִידָּה וְאֵי זֶה דַם בְּתוּלִים. תַּנִּי כַּלָּה אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ כָּל שִׁבְעָה וְאָסוּר לִיטוֹל מִמֶּנָּה כוֹס שֶׁל בְּרָכָה דִּבְרֵי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר אִי אֶיפְשַׁר שֶׁלֹּא יֵצֵא דַם נִידָּה עִם דַּם בְּתוּלִים.

4 ברכות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹנִין לֹא ״אָמֵן״ חֲטוּפָה, וְלֹא ״אָמֵן״ קְטוּפָה, וְלֹא ״אָמֵן״ יְתוֹמָה, וְלֹא יִזְרוֹק בְּרָכָה מִפִּיו.

5 תלמוד ירושלמי סוכה פתח ↗

רִבִּי הָיָה כוֹפֵל בָּהּ דְּבָרִים. רִבִּי לָעְזָר בֶּן פְּרָטָא פּוֹשֵׁט בָּהּ דְּבָרִים.

6 תלמוד ירושלמי סוכה פתח ↗

אָמַר רִבִּי לָעְזָר. דְּזִקְנֵי הַגָּלִיל הִיא. דְּזִקְנֵי הַגָּלִיל אוֹמְרִים. אָסוּר לִמְסוֹר לְמִי שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית מָזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת. אָמַר רִבִּי מַתַּנְיָיה. תִּיפְתָּר. דִּבְרֵי הַכֹּל. כְּשֶׁהְיוּ אֶתְרוֹגִים נִמְכָּרִין בְּיוֹקֶר. כְּהָדָא. תְּרוֹנְגַּיָיא הֲווֹן מְצַפְצְפִין תַּמָּן וַהֲוָה רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב יְהַב אֶתְרוֹגָא מַתָּנָה לִבְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ. לִכְשֶׁתִּזְכֶּה בוֹ וּבְמִצְוָתוֹ הַחֲזִירֵהוּ לִי.

אור לישרים על תלמוד ירושלמי סוכה ג׳:ט׳ » « אור לישרים על תלמוד ירושלמי סוכה ג׳:י״א